בניסוי הזה נעשה קסם ידוע, שמבוצע בדרך כלל בידי קוסמים. ולא רק זה, אלא נעשה אותו בשתי שיטות שונות
מָה צָרִיך?
- בלון
- שיפוד עץ דק (למשל מהסוג שמשמש לצלייה על גחלים)
- משחת וזלין או סבון כלים.
- נייר דבק (סלוטייפ)
מָה עוֹשִׂים?
השיטה הראשונה:
- מנפחים בלון במידה בינונית וסוגרים אותו בקשר.
- לוקחים שיפוד ומורחים עליו בקפידה את הווזלין, בלי להשאיר מקומות לא מצופים.
- דוקרים את הבלון בדיוק מול הפתח, בתנועה סיבובית, עד שהשיפוד ננעץ בבלון.
- שולפים את השיפוד.
השיטה השנייה:
- מנפחים בלון במידה בינונית וסוגרים אותו בקשר.
- מדביקים נייר דבק על הצד של הבלון.
- מדביקים חתיכת נייר דבק שנייה על החתיכה הראשונה בזוויתת ישרה, כמו סימן של פלוס.
- נועצים את השיפוד בבלון במרכז נקודת המפגש בין שתי חתיכות הסלוטייפ.
מָה קוֹרֶה?
בשתי השיטות, הבלון לא מתפוצץ אף על פי שנעצנו בו שיפוד.
למה הבלון לא מתפוצץ כשדוקרים אותו?
הגומי שבבלון בנוי ממולקולות ארוכות מאוד – מעין חוטים (ברמה האטומית) הקשורים זה לזה, קצת כמו ספגטי דביק בצלחת. המולקולות הארוכות הללו שייכות למשפחה של חומרים המכונים "פּוֹלִימֶרים" (פולי=הרבה, מר=יחידות, וביחד "הרבה יחידות"). הקשרים הקיימים בין המולקולות הארוכות מכונים "קשרי צילוב", והם מה שהופך פולימר מ"סתם" פלסטיק לחומר אלסטי (גמיש) כמו גומי. הקשרים האלה הם מה שמחזיר את השרשראות המולקולריות למקומן הקודם אחרי המתיחה.
אבל הם יכולים לעשות את זה רק עד גבול מסוים. אם כוחות המתיחה חזקים יותר מקשרי הצילוב, הקשרים האלה יישברו, השרשראות ייפרדו, והגומי יקרע. במילים אחרות – הבלון יתפוצץ.
כשמסתכלים על קצות הבלון (ליד אזור הניפוח, ובדיוק בתחתית הבלון ממול) רואים שהגומי שם קצת יותר כהה, מפני שבמקומות האלה הוא קצת יותר עבה יחסית לגומי בהיקף הבלון (כלומר במרכזו). הסיבה לזה היא שהגומי בקצוות הבלון מתוח פחות מהגומי במרכז שלו, ולכן הכוח המותח את הקצוות פחות חזק מאותו כוח במרכז.
ההבדל הזה הוא מה שמאפשר לשיפוד לחדור לבלון בקצה האחורי שלו, להידחק בין המולקולות (גם הווזלין עוזר) ואפילו לקרוע חלק מקשרי הצילוב בלי שהבלון כולו יתפוצץ. הסיבה היא שבאזור העבה הזה עדיין נשארים מספיק קשרי צילוב, והם מצליחים להחזיק את מולקולת הפולימר שבבלון יחדיו בלי להיפרד.
אם היינו מנסים את זה בצידי הבלון המתוח, הבלון היה מתפוצץ בכל זאת. הגומי שם דק יותר בגלל המתיחה, כלומר יש שם פחות מולקולות ופחות קשרי צילוב. לכן כניסת השיפוד, ששוברת קשרי צילוב, מחלישה את הגומי באזור הזה עד כדי כך שקשרי הצילוב שנשארו לא עומדים יותר במתח שקיים סביבם והבלון נקרע.
אבל נייר הדבק (הסלוטייפ) מאפשר לדקור את הבלון גם בצדדיו בלי להיקרע. הוא עושה את זה על ידי כך שהוא מספק חיזוק חיצוני לקשרי הצילוב בין המולקולות ועוזר להם להחזיק את המולקולות במקומן, גם אם השיפוד קרע אחדים מהקשרים. לכן, אם רוצים שהקסם/הניסוי יצליח בשיטת הסלוטייפ, חשובה להשתמש בפיסת סרט דביק עבה וגדולה יחסית.
לסקרנים: הרחבה + סרטון וידאו של הניסוי.
